החלטה בתיק בש"פ 5654/13

1.        ערר על החלטה מיום 8.8.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) בתיק מ"ת 8376-07-13, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

כתב האישום

2.        נגד העורר הוגש כתב אישום המחזיק שלושה אישומים. כמתואר בכתב האישום, ג.ה., ילידת 1929 (להלן: המתלוננת), סובלת משיטיון מתקדם ומחודש ספטמבר 2012 מטופלת על-ידי מטפלת סיעודית שמתגוררת עמה. המתלוננת והעורר, יליד 1958, הכירו בעבר במסגרת עבודתם באוניברסיטת תל אביב, ולקראת סוף שנות ה-90, כשפרשה המתלוננת מעבודתה באוניברסיטה, ניתק הקשר ביניהם. העורר חידש את הקשר עם המתלוננת בחודש ספטמבר 2012, ונהג לבקרה מדי יום למשך שעות רבות עד לחודש אפריל 2013, וזאת על-מנת לרכוש את אמונה. במהלך המפגשים, תיעד העורר בסרטי וידאו את שיחותיו עם המתלוננת וצילם אותה, בין היתר, באופן הפוגע בפרטיותה ובצנעת הפרט שלה, וזאת על-מנת להשתמש בתיעוד במסגרת מעשי המרמה שתכנן כדי להוכיח את אמיתות הקשר ביניהם.

           על פי המתואר באישום הראשון, במהלך התקופה שמחודש ספטמבר 2012 ועד חודש אפריל 2013, ניצל העורר את מצבה הרפואי של המתלוננת וקיבל לידיו, במרמה, פנקס שיקים של חשבון הבנק שבבעלות המתלוננת, החתים את המתלוננת על שיקים וזייף את פרטיהם. העורר קיבל לידיו סכום כולל של 11,650 ש"ח.

           על פי המתואר באישום השני, בסביבות חודש דצמבר 2012 משכן העורר את דירתה של המתלוננת להבטחת הלוואה על סך 200,000 דולר שקיבל מאדם בשם נחום כפיר (להלן: כפיר), וזאת תוך הצגת מצג שווא לפיו העורר והמתלוננת הם ידועים בציבור. במסגרת זו, החתים העורר את המתלוננת על מסמכים שונים, ביניהם הסכם הלוואה, שטר משכנתה מדרגה ראשונה, בקשה לרישום מקרקעין וייפוי כוח בלתי חוזר, וכן זייף 12 שיקים על סך 30,000 ש"ח כל אחד, אותם מסר לכפיר על-מנת להבטיח את החזר ההלוואה. בעקבות מעשים אלה, קיבל העורר מכפיר סך של 200,000 דולר.

           על פי המתואר באישום השלישי, ביום 20.12.2012 הגיש העורר לכונס הנכסים הרשמי במשרד המשפטים בקשה למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (להלן: הבקשה), וזאת על פי כתובת מגורים אותה קיבל במרמה ממשרד הפנים על סמך חוזה שכירות מזויף. בבקשה הצהיר העורר פרטים כוזבים לגבי עיסוקו, מצבו הבריאותי ומצבו הכלכלי. בעקבות הבקשה קיבל העורר צו לכינוס נכסים מבית משפט. על אף הצו לכינוס נכסים והאיסור החל עליו מכוחו לעשות שימוש בפנקסי שיקים, עשה העורר שימוש בפנקסי השיקים של המתלוננת כאמור באישומים הראשון והשני.

           נוכח כל המעשים המתוארים, הואשם העורר בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)), עושק (לפי סעיף 431 לחוק), זיוף בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 418 סיפא לחוק), שימוש במסמך מזויף (לפי סעיף 420 לחוק), פגיעה בפרטיות (סעיפים 2(3) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, שבועת שקר (לפי סעיף 239 לחוק), שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק), הפרת הגבלה שהוטלה על חייב (לפי סעיפים 214א ו- 42א(ב)(1) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה)), אי גילוי נכסים (לפי סעיף 216(1) לפקודה), השמטה (לפי סעיף 216(6) לפקודה) והברחת נכסים (לפי סעיף 261(5) לפקודה).

הליכי המעצר

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 4.7.2013 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קאפח) על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. שירות המבחן לא המליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר. שירות המבחן התרשם כי העורר הוא אדם מבוגר ומגובש, אשר מתאפיין בריכוז עצמי גבוה, ועוסק בעיקר בצרכיו ובחיפוש אחר מענה להם ללא התחשבות בסביבתו. עוד צוין בתסקיר, כי נראה שהמעצר לא מהווה גורם מרתיע המאפשר לעורר להתבונן בהתנהגותו. שירות המבחן ציין כי אחיו של העורר ובנו, אשר הוצעו כמפקחים, אמנם הביעו נכונות לסייע לו ונראה כי הם מבינים את האחריות הכרוכה בפיקוח עליו, אולם נוכח אישיותו של העורר והמצוקה הכלכלית שבה הוא נתון, קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצידו.

4.        לאחר שהתקבל התסקיר, דן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 8.8.2013, קיבל בית המשפט את הבקשה. בראש ובראשונה נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים לעורר, וכי לא ניתן לומר שישנה חולשה בחומר הראיות כטענת העורר. בין יתר הראיות, ציין בית משפט קמא את הראיות הבאות: חוות דעת של ד"ר גורביץ שאבחן את המתלוננת בחודש מרץ 2013; הודעתו של כפיר שהלווה לעורר 200,000 דולר על סמך המצג שהעורר והמתלוננת הם ידועים בציבור; הודעתה של המתלוננת שמסרה כי היא מכירה את העורר (אך הכחישה שהסכימה למשכן את דירתה לצורך הבטחת החזר הלוואה); הודעת המטפלת הסיעודית שגרה עם המתלוננת שמסרה כי הבחינה בשימוש לא שגרתי בשיקים; הודעת משכיר הדירה שאת כתובתה השיג העורר במרמה והודעות העורר. בית המשפט ציין כי הוא צפה בסרטי הווידאו שצילם העורר, וכי עולה מהם שהקשר בין העורר לבין המתלוננת, אשה קשישה וחולה, הוא לא ברור וכי ניתן להתרשם שהמתלוננת לא מבינה את דבריו של העורר עד תום. אשר לעילת מעצר, נקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). הודגש, כי אין המדובר בעבירת רכוש "רגילה" כטענת העורר, אלא בעבירות מרמה מתוחכמות ובניצול החוק למטרות של הימלטות מנושים. לבסוף, נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שכן נוכח התחכום הרב שליווה את המעשים המיוחסים לעורר, ספק אם יש בתנאי מעצר הבית בפיקוח המפקחים המוצעים כדי למנוע את הישנות המעשים.

הערר והדיון

5.        העורר טוען נגד החלטת בית משפט קמא שלא לשחררו לחלופת מעצר. לטענתו, טעה בית משפט קמא בשלושה אלה: האחד, שלא מצא כי קיימת חולשה בעצמת הראיות; השני, שקבע כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר; השלישי, שקיבל את המלצת שירות המבחן וקבע כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, על אף שלא נשללה יכולת הערבים המוצעים למלא את חובותיהם כמפקחים.

           אשר לחולשה בעצמת הראיות, טוען העורר כי טעה בית המשפט בהנחותיו לגבי מצבה הרפואי של המתלוננת בתקופה שבין חודש אוקטובר 2012 לחודש פברואר 2013. בהקשר זה, צוין כי לא ניתן להסיק מחוות דעתו של ד"ר גורביץ שבדק את המתלוננת בחודש מרץ 2013 כי המתלוננת סבלה משיטיון גם בדצמבר 2012. בדיון שנערך בפניי, הדגיש בא-כוח העורר, עו"ד רודה, כי בחוות דעת רפואית של ד"ר גורביץ שנערכה בחודש ספטמבר 2012, סמוך לחידוש הקשר בין העורר למתלוננת, לא נקבע דבר לעניין השיטיון. עוד נטען בהקשר זה, כי גם מהודעתו של עו"ד ארבל (שסייע לעורר בהסדרת הלוואה מכפיר ובחתימה על שטר המשכנתה) עולה כי המתלוננת הייתה צלולה. בא-כוח העורר הטעים בדיון על-פה כי בית משפט קמא טעה משלא ייחס משקל להודעתו של עו"ד ארבל, שכן גם אם יש אפשרות שיוגש כתב אישום נגדו, כנטען על-ידי המדינה, הרי שבית המשפט לא בחן אילו עבירות ייוחסו לו (אם אכן יוגש כתב אישום). עוד לטענת העורר, לא ניתן להסיק מצפייה בסרטי הווידאו מסקנות חד-משמעיות לגבי מצבה הרפואי של המתלוננת. בנוסף, נטען כי מחומר הראיות עולה כי היה קיים קשר אמיתי בין העורר לבין המתלוננת. כך הודגש, כי מהודעתה של המטפלת הסיעודית וכן מראיות נוספות, עולה כי העורר דאג למתלוננת, רכש עבורה הליכון, ביקר אותה מדי יום, קנה לה פרחים, לקח אותה לבתי קפה ועוד. כמו כן, לגבי האישום השלישי, נטען כי על פי חומר הראיות, במועד הגשת הבקשה לכינוס נכסים, סוף חודש דצמבר 2012, לא היו בידי העורר הכספים שלגביהם נטען כי הושגו במרמה.

           העורר מוסיף וטוען, כי טעה בית משפט קמא משקבע כי בעניינו קמה עילת מעצר. נטען, כי העבירות המיוחסות לו הן עבירות רכוש "רגילות" ולא עבירות מתוחכמות של מרמה, וכי הן נעברו "נקודתית" כלפי המתלוננת, ללא התארגנות של מספר עבריינים וללא שימוש באמצעים מתוחכמים.

           אשר לחלופת המעצר, נטען כי טעה בית המשפט משאימץ את המלצת שירות המבחן, משום שהמידע שעליו התבסס שירות המבחן הוא בלתי רלוונטי. בהקשר זה נטען, כי העורר כופר בעבירות המיוחסות לו ועל כן אין מקום להסיק שבשל כך שהוא לא לקח אחריות על המעשים המיוחסים לו נשקפת ממנו מסוכנות. נטען כי גישה זו חותרת תחת חזקת החפות. בנוסף, נטען כי מצוקתו הכלכלית של העורר לא הייתה צריכה לשמש נימוק להימנעות משחרורו לחלופת מעצר. עוד הודגש, כי המפקחים שהוצעו הם ראויים, וכי גם שירות המבחן לא פסל אותם, כי מקום החלופה מרוחק מביתה של המתלוננת, וכי לעורר הרשעה אחת בלבד משנת 2002 בגינה נגזר עליו עונש מאסר על-תנאי. בא-כוח העורר אף הציע לעבות את חלופת המעצר באמצעות הוספת איזוק אלקטרוני.

6.        מנגד, טענה המשיבה, באמצעות באת-כוחה עו"ד בלום, כי דין הערר להידחות. לעניין הראיות לכאורה, טענה באת-כוח המשיבה כי אלה מבססות את המעשים המיוחסים לעורר. הודגש, כי מצבה הרפואי של המתלוננת ניכר כבר במועד חידוש הקשר בין המתלוננת לעורר, וכי הדברים עולים הן מחוות דעתו של ד"ר גורביץ מחודש מרץ 2013, הן ממסמך רפואי מחודש אוגוסט 2012 שבו אובחן כי המתלוננת סובלת מ"דמנציה מתפתחת". זאת ועוד, נטען כי גם סרטי הווידאו שצילם העורר מעידים על כך שהמתלוננת הייתה מבולבלת, וכי גם בת דודתה, שעמדה איתה בקשר בתקופה זו, העידה כי חשה הידרדרות במצבה של המתלוננת.

           אשר למסוכנות הנשקפת מן העורר, נטען כי לא מדובר במקרה "נקודתי", וכי מהמעשים המיוחסים לו עולה דפוס התנהגות עברייני. כך הודגש, כי אין המדובר אך בניצול של אשה קשישה וחולה, אלא גם בזיוף מסמכים ומעשי מרמה כלפי אדם אחר (כפיר), וכי המעשים המיוחסים לו מצביעים על אדם חסר עכבות. לבסוף, אשר לחלופת המעצר, נטען כי על פני הדברים נראה שאין חלופה שתוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. הודגש כי בשונה ממקרים אחרים, מדובר במעשה שבוצע על פני תקופה ממושכת, היו בו מספר מרומים וההתנהגות הייתה חסרת עכבות. עוד נטען, כי אף עברו הפלילי של העורר, שהוא אמנם מרוחק, יכול להעיד על אופיו ועל היעדר האפשרות ליתן בו אמון.

הכרעה

7.        לאחר העיון ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, כפי שיבואר להלן.